ישיבה טובה – ישיבה לחיים?

בחוץ משתולל מבול. קור מקפיא. רוחות סער. גשם זלעפות. יש רק מפלט אחד. "תיבת נח". מקום מוגן ובטוח המאפשר קיום אלטרנטיבי של חיים שלוים הזורמים על מי מנוחות בקצב הפנימי שלהם. השאלה הגדולה היא מה יהיה ב'יום שאחֲרֵי'? האם אותו עולם קסום המנותק מכל הסובב אותו, יצליח להכשיר ולהכין את האדם לשלב הבא? האם הוא יצייד אותו בכלים החיוניים לרגע בו כף רגלו תדרוך על הארץ החריבה והוא ייאלץ להיישיר מבט אל החיים ולהתמודד עם כל מה שהם מציבים מולו? האם הוא יקבל את המטען שיאפשר לו לצעוד בביטחה ולסלול את נתיבי חייו נאמן לדרכו הנושנה, או שהדבר הראשון שיעשה הוא לנטוע כרם, לשתות לשוכרה ולהתגולל בביזיון בתוך אוהלו?

אֵם הישיבות
בתחילת המאה התשע-עשרה הקים רבי חיים מוולוז'ין את ישיבת "עץ חיים". זו היתה הישיבה המודרנית הראשונה. היא הוקמה על ידי רבי חיים בהדרכת רבו המובהק - הגר"א, ונועדה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. רבים מגדולי ישראל וחשובי הפוסקים של מאתיים השנים האחרונות צמחו בתוכה, ביניהם רבי שמעון שקאפ, רבי חיים עוזר, הרב קוק, רבי ברוך בר ליבוביץ, רבי איסר זלמן מלצר ועוד. ישיבת וולוז'ין שימשה אב-טיפוס, הדגם האולטימאטיבי לַישיבות הרבות שהופיעו אחריה. לא בכדי זכתה לתואר המכובד "אֵם הישיבות". אך הישיבה הזו לא נועדה לכל אחד. היא התאימה ליחידי סגולה. אחד מעיר ושניים ממשפחה. הטובים והמוכשרים ביותר, שכבר מקטנותם ניכרה גדלותם. אלא שהדורות הבאים לא נשארו אדישים להצלחה, ופשוט עשו 'העתק-הדבק' למודל המנצח והקימו עוד ועוד ישיבות כדמותה וכצלמה. וכאן טמונה הבעיה.

לא כל אחד הוא גדול הדור
עם הִתְרָבּוּת הישיבות, ובוודאי בעשרות השנים האחרונות בהן הנורמה המקובלת בציבור החרדי ובחלק גדול מן הציבור הדתי היא להמשיך לאחר גיל התיכון עוד מספר שנים בישיבה גבוהה/הסדר, הפכו הישיבות לרחם הרוחנית ולבית הגידול של עשרות אלפים. משמעות הדבר היא שלא רק עילויים מבריקים וגאונים בפוטנציה חובשים את הספסלים ומתפלפלים בהוויות אביי ורבא, אלא גם לומדים בינוניים ולמטה מזה. אלא שֶבֵּעוֹד ההרכב האנושי של הישיבות עבר תמורה קיצונית מאז ימי וולוז'ין המעטירה, תוכנית הלימודים קפאה על עומדה. סדרי עיון ארוכים במסכתות 'כבדות' מסדרי נשים-נזיקין הם לחם חוקם של הלומדים. הם ממלאים את כריסם בחידושי הרשב"א ובהברקות קצות החושן, תוך כדי ניתוח סוגיות "המביא גט ממדינת הים" ו"שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה". אין ספק שהיכולת האנליטית מתפתחת, וכך גם הכרת השפה הארמית ואוצר המושגים התלמודיים. אך השאלה הגדולה שלא תמיד נשאלת היא - האם קהל היעד המרכזי של הישיבות מקבל את המזון הרוחני שהוא זקוק לו לחיים האמיתיים שלו?

לקבל צידה לדרך
נכון, לא כל אחד יודע כבר בגיל שמונה עשרה מה בדיוק ירצה לעשות "כשיהיה גדול". אך קריאת כיוון כללית בדרך כלל יש. ולרוב האנשים ברור שייעודם אינו לשקוע שנים רבות 'בֵּינֵי עמוּדֵי' בתוך ד' אמות של הלכה. הם מוכנים ורוצים להקדיש זמן כדי לרכוש ידע תורני ולצבור מטען שאיתו ייצאו לשלב הבא בחיים – האוניברסיטה ועולם המעשה, שהוא היעד מבחינתם. השאלה היא האם המבנה הקיים של הישיבות משרת את המטרה המבוקשת או שמשקיעים אנרגיות עצומות וזמן יקר במקום הלא נכון? גם מי שמבקר את המכינות הקדם-צבאיות ייאלץ להודות שהן 'מוצר' המותאם לקהל היעד שלו ומצליח לעשות את מלאכתו נאמנה – להכין את האנשים לצבא. במשך שנה אחת הוא ממלא אותם במטענים של אמונה-תנ"ך-הלכה, חיזוק מנטאלי והגברת מוטיבציה, וכלים שיעזרו להם לצלוח את השירות הצבאי כלוחמים שהם אנשי אמונה שומרי מצוות והלכה. האם בוגרי הישיבות הממשיכים לעולם האקדמיה
ולאחר מכן למלחמת החיים – מקבלים שם את הכלים להתמודד עם האתגרים שמציב להם עולם הדעת החילוני? האם הם יוצאים מצוידים בידע מקיף בהלכה, אמונה ותנ"ך שהיו יכולים לשרת אותם ולתת להם עוגן רוחני בתוך התרבות המודרנית על שלל התמודדויותיה? האם הם בונים בקרבם מגדלור תורני שיאיר את חיי המעשה הצפויים להם בשנים הבאות או שאת מירב זמנם הם משקיעים בלימוד עיון ישיבתי שהיה יכול להכשיר אותם להיות תלמידי חכמים ור"מים מצויינים אילו זה היה כשרונם וייעודם בחיים, אבל כיוון שלא, הם פשוט מחמיצים הזדמנות כמעט יחידה בחיים לקבל מעולם התורה את המטען הנצרך עבורם לחיים? האם לא היה מתאים יותר ליצור מגוון מודלים מגוונים של ישיבות שיהיו מותאמות לקהל היעד שלהן ולא עוד ועוד 'העתקי וולוז'ין'?

לפני שנים משרד החינוך הוביל קמפיין שכותרתו – "מורה טוב – מורה לחיים". על אותו משקל אפשר לומר – "ישיבה טובה - ישיבה לחיים". האם אכן הישיבות מכינות את רוב האנשים לחיים? אין ספק, ישיבה היא אי של יציבות, יושר ואמת באוקיינוס סוער של טירוף דעות. השאלה הגדולה היא האם מי שיצא ממנה יודע לשחות במים העמוקים או שחלילה עלול לטבוע כשבירכתי זכרונו מאופסנים אחר כבוד כמה סוגיות תלמודיות חשובות?